"אנחנו מתערבים במקרים שבהם התמיכה הממשלתית לא קיימת או לא מספיקה, השכונה שנפגעה בבת ים היא שכונה מוחלשת והיא נפגעה הכי קשה", מספרת שלי הראל-פיטמן, מייסדת קרן "לארץ" שהודיעה היום על סיוע לעשרות המשפחות מבת-ים שבתיהם נפגעו השבוע מהטיל ששוגר מאיראן.
הקרן העניקה 2,500 דולר לכל משק בית, סכום גבוה משמעותית מזה שנתנה המדינה – 500 שקלים לאדם. "אני בת לעולים חדשים ויודעת כמה שפה היא מחסום מאוד גדול בכל הקשור למיצוי זכויות", מציינת הראל-פיטמן, "החלטנו לעזור לתושבי בת ים שבתיהם נפגעו, עד כמה שאנחנו יכולים. רבים מהתושבים שנפגעו הם עולים מחבר העמים. הלוואי שנצליח לגייס עוד כספים. בכל פעם שאנחנו מגייסים עוד כסף, אנחנו מודיעים לרשויות ומקבלים החלטה למי הוא עובר. כל מי שמחליטים שנזקק לכסף מתבקש למלא טופס קל וידידותי והסכום מגיע אליהם כמה שיותר מהר".
כשאני מציינת ששוב אנחנו נתקלים במצב שבו המדינה לא מסייעת מהר ובצורה מלאה לאזרחים, הראל-פיטמן מתנסחת באמריקאית מהוקצעת: "אני לא שופטת את המדינה. אני יודעת עד כמה זה קשה לגוף ממשלתי להיות גמיש. לגופים גדולים אין גמישות. עבדתי בעיריית תל אביב, עבדתי בקונסוליה, אני מכירה גופים גדולים, הם מתנהלים באופן אחיד, ולפעמים יש מקרים שנופלים בין הכיסאות", היא אומרת.
"מתערבים רק במקרים שהתמיכה הממשלתית לא מספיקה"
קרן "לארץ" הוקמה במטרה לסייע לעולים חדשים שנתקלים באתגרים כלכליים. מאז 7 באוקטובר היא עוסקת גם בסיוע לתושבים וחיילים שזקוקים לעזרה בעקבות המלחמה. הרזומה של הקרן מצוין שהיא מעניקה סיוע ישיר למשפחות ויחידים בישראל שנותרו ללא סיוע ממשלתי מספק או ללא סיוע כלל; שבקהילת הקרן חברים אלפי פילנתרופים תומכי ישראל מרחבי ארה"ב התורמים לפרויקטים שונים; ושמאז שהתחילה המלחמה הקרן תמכה באופן ישיר באלפי ישראלים וסיפקה מלגות למאות סטודנטים המשרתים במילואים: "מאז 7 באוקטובר הפכנו להיות קרן שתומכת בישראלים במצבי חירום, שלאחרונה הם רבים לצערי. אנחנו מתערבים במקרים שבהם התמיכה הממשלתית לא קיימת או לא מספיקה".
הראל-פיטמןצילום: שחר עזרןבשיחה עם הראל-פיטמן המספרים והסיפורים מקבלים ממד אישי: "אנחנו עובדים אך ורק דרך הרשויות המקומיות ולא מקבלים פניות ישירות מאנשים. הרשויות יודעות בדיוק מה מצבו של כל תושב ולאחר סינון של העובדות הסוציאליות שמכירות מקרוב את הצרכים של כל משפחה ומשפחה, אנחנו מעבירים את הכסף ישירות לחשבון הבנק של מי שנפגעו. לפעמים אלה אנשים שזו הפעם הראשונה שהם בכלל רואים סכום שנכנס להם לחשבון הבנק בדולרים. ההתרגשות שלהם היא לא רק מהעזרה הכלכלית שהם זוכים לה, אלא גם מהעובדה שמישהו מהקצה השני של העולם חשב עליהם ודואג להם ומעביר להם כסף שהם כל כך צריכים ברגע זה", היא אומרת, ואפשר לשמוע בקולה את ההתרגשות.
היא מתגוררת בניו יורק, שם הכירה את בן הזוג שלה, יזם נדל"ן ישראלי-אמריקני. השניים נישאו לפני שלוש שנים והם הורים לשני פעוטות. "הילד הקטן שלי בן חודשיים ואחרי שהבנתי שבגלל האהבה אני נשארת כאן, החלטתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור לישראלים במצבי חירום שהמדינה נמצאת בהם.
"אחרי 7 באוקטובר תמכה הקרן במשפחות של הנרצחים, התמיכה הועברה דרך הקיבוצים עצמם והגיעה לתושבים. מהר מאוד עברנו לתמוך גם במשפחות חטופים שהיו צריכות עזרה, וכשראינו שהממשלה נכנסת לתמונה ומתחילה לתת סיוע, עברנו לתמוך בתושבי הצפון. תמכנו בתושבים ממבואות החרמון ומהגליל העליון ובהמשך יצרנו קשר גם עם מחלקות השיקום בהדסה ובתל השומר ואיתרנו שם לוחמים שנמצאים בשיקום וצריכים עזרה כספית".
"מענק להגיע עד 10 אלף שקלים למשפחה"
הראל-פיטמן מספרת על לוחם בקבע שנפצע במלחמה כמה ימים לפני החתונה שלו: "במקום לצאת לירח דבש, הוא עבר לשיקום בהדסה", היא אומרת בכאב. אותו לוחם גילה שהוא נפל בין הכסאות: אין לו ילדים ולא מגיעה לו התמיכה שמשפחות הקבע זכאים לה מקרן הסיוע של אנשי הקבע, והוא גם לא זכאי לקבל את התמיכה שמקבלים אנשי המילואים. אשתו הפסידה המון ימי עבודה בנסיעות לשיקום ושהות לצידו, הפגיעה הכלכלית בהם הייתה קשה עד כדי פתיחת חסכונות והם היו צריכים את העזרה שלנו".
ואיך הגעתם אליהם?
"דרך השיקום בהדסה והעובדת הסוציאלית. אנחנו מלווים כל מקרה באופן אישי והפילנתרופים שלנו מכירים את הסיפורים".
הראל-פיטמן משבחת מאוד את הפילנתרופים שתורמים לקרן. לדבריה, הם לב העשייה והיא רק הצינור שמחבר בין מי שמעניקים בנדיבות לבין מי שצריכים את העזרה: "יש לנו תורמת אחת שהיא תורמת עוגן, שתרמה 50% מהקמפיין למשפחות שנפגעו למשל מהטיל האיראני, אבל היא רוצה להישאר אנונימית. היא יהודייה אמריקנית שעושה את זה לזכר ההורים שלה שהיו אוהבי ישראל. שאר התורמים הם תורמים פרטיים שמאמינים כמונו שיש מצבים בחיים שצריך לקבל את הכסף לחשבון ולהחליט מה אתה עושה איתו".
כשאני מבקשת ממנה להיזכר בעוד מקרים שנצרבו בה מאז 7 באוקטובר היא חוזרת למקרה ששבר את ליבה: "יש מקרה אחד שמאוד זכור לי, כי הוא מקרה קלאסי של נפילה בין הכיסאות. זו הייתה משפחה משדרות שההורים היו מכורים לאלכוהול. הסבא והסבתא הם אלה שגידלו את שלושת הנכדים אבל לא אימצו אותם באופן רשמי. ב-7 באוקטובר הסבא נרצח, אבל בגלל שהוא לא האבא של הילדים, הם לא הוגדרו כיתומים והסבתא נשארה לגדל אותם בלי שום עזרה. הסבתא הייתה בלי תמיכה וגידלה 3 ילדים לבד. פגשנו אותם כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר ונכנסנו לתמונה. לאחרונה אחד מהם חגג בר מצווה ועשינו לו אירוע בכותל.
"מקרה אחר הוא של משפחה מהצפון. הפינוי שם נעשה באופן שונה מבדרום. בעוד בדרום פונו בקהילות ועברו להתגורר יחד ולקבל שירותים משותפים, בצפון אנשים התפנו בבודדים וגם על דעת עצמם. אנחנו מלווים משפחה שהחליטה להתפנות מהצפון המופגז באופן עצמאי. הם נאלצו להתפנות בלי שום זכויות, אז הם משלמים הכל פעמיים – שכירות בעיר שאליה עברו ומשכנתא על הבית שכבר יש להם, חשבונות בשני המקומות, בגלל מחלה שגילו אצל אבי המשפחה העסק שלהם קרס והם חייבים עזרה".
התמיכה שלכם במשפחה כזו למשל היא חד פעמית?
"היא בהתבסס על צורך שהעובדות הסוציאיליות מזהות, האם המשפחה צריכה חוגים, שכירות, חשבונות, טיפולים פסיכולוגיים, לפי זה אנחנו נותנים מענק שיכול להגיע עד 10 אלף שקלים למשפחה".
"החזון היה לעזור לעולים חדשים"
הראל-פיטמן היא בוגרת תואר שני במדיניות ציבורית, בעלת ניסיון במגזר הציבורי, עבדה בתנועת סופרסונה שהקימה היזמית חנה רדו, עבדה בעיריית תל אביב ובקונסוליה בניו יורק, ובמאי 2022 הקימה ביחד עם בן הזוג שלה את הקרן. "החזון שלנו היה לעזור כלכלית לעולים חדשים ולישראלים שרוצים לעבור לארץ. כשעבדתי בקונסוליה נחשפתי להרבה אנשים שרוצים לעלות לארץ ונתקלים בקושי כלכלי של מימון כרטיסי טיסה וכבודה. מאז שהתחילה המלחמה עשינו שיפט לעזרה בחירום ואני מתפללת שנחזור לעזרה המקורית שלנו, אבל הצרכים לצערי לא נגמרים ובכל פעם קורה עוד משהו", היא מספרת ושוב מבקשת להדגיש שכל התודות הן לתורמים שפותחים את הכיס ואת הלב.
"אני רק מתווכת שיודעת להביא את החזון הישראלי. יש פה המון עמותות מדהימות, אבל הן אמריקניות ולא תמיד האנשים שלהן יודעים מה ישראלים צרכים. אני למשל יודעת שבמצב חירום לא תמיד אתה צריך עוד בגדים שהם לא במידה שלך, ויש לי הרבה כבוד לתרומות שאנשים אוספים, אבל לפעמים צריך פשוט כסף. והפילנתרופים שלנו הם תורמים ונותנים מההון שלהם, הם הצדיקים הכל בזכותם".
הרוח הישראלית לא שוקטת גם מעבר לים. אנחנו נשארים ישראלים גם על הירח. איך את מסבירה את זה.
"בניו יורק וגם במיאמי שם פועלת הקרן שלנו. זה קל - אלה מקומות עם המון ישראלים ויהודים. אני גרה במקום שיש בו קהילה ישראלית ויהודית מאוד חזקה, אני רוב היום מדברת בעברית, מדברת וחושבת על ישראל, יש פה גאווה גדולה להיות ישראלי, כולם הולכים עם מגן דוד בגאווה, יש המון אירועים, המון בתי כנסת והירתמות מאוד גדולה מצד תורמים שמעריכים את ישראל. התורמים הם יהודים שמעריכים מאוד את הישראלים שגרים בארץ, ומבחינתם זה מעשה אמיץ בתקופה הזו להישאר לחיות בארץ, והם רק רוצים לעזור".
ושוב אלה הפילנתרופים שממלאים את מקום המדינה. מה יכולה המדינה לדעתך ללמוד כדי לעשות אחרת ולהשתפר?
"אני חושבת שהמדינה יכולה ללמוד לעבוד עם הרשויות, כמו שאנחנו עושים, ולא לקבל החלטה גורפת לכל המדינה, כי כל אדם עם הסיפור שלו. נכון, אני מבינה שאין למדינה את היכולת להיות גמישה, ובדיוק לכן כדאי לעבוד עם הרשות המקומית שמכירה את התושבים ויש לה את היכולת להיות יותר גמישה מבחינת תמיכה. העובדים הסוציאלים יודעים כמה ילדים יש בכל משפחה, הם מכירים את סיפורי הרקע ואת הצרכים השונים, ויודעים האם זה מישהו שהוא גם במילואים גם הורה לילד עם צרכים מיוחדים וגם נהרס לו הבית. זה חשוב לדעת למי לעזור והרשות יודעת לעשות את ההבדלה הזו".
